החיים שלנו מאז השביעי לאוקטובר כמו סרט רע שלא נגמר. הסרט של התצפיתניות שהוקרן הזיז משהו לכל מי שראה אותו ולכן בחרתי לקחת את תמונותיהן ולהמשיך את ״סליל הסרט״. בפריים הריק אפשר בעצם לראות את הקהל שנמצא בהפגנה או את הקהל אליו אני פונה כאשר אני מסתובבת בין המכוניות (אתם ואנחנו כחלק מהסרט הזה). האחריות היא על כל אחד ואחת מאיתנו. משמעות נוספת של הפריים הריק - לא רואים יותר את החטופות, הן נעלמות לנו מהעין כי גם הממשלה לא עושה מספיק וגם אותם אזרחים שלא נוקטים שום אקט של מחאה או פעולה למען השבת החטופים.